»ראייה היא אמונה » : ביטוי חזק זה, שמגיע עד למדרגת פתגם רווח באין־ספור תרבויות, מלשונות המערב ועד לשפות אסיאתיות, איננו נכון לפי המסורת היהודית.
אם אני רואה דבר־מה – אינני צריך עוד להאמין בו: אני רואה אותו.
כוח התמונה. אנו חיים בחברה של תמונה. הטכנולוגיות מאפשרות לנו לראות וליצור דימויים ללא גבול. התמונות נעשו חזקות כל־כך, עד שהמורים מתקשים לחנך את ילדינו, כמו פעם, באמצעות מילים – במקום סרטים ותמונות.
התורה, ובמיוחד פרשתנו העוסקת בראייה, מזהירה אותנו שלא נימסר לעבודת התמונות. בהקשר המקראי מדובר בעבודה זרה. בימינו איננו משתחווים עוד לפסלים, אך אנחנו מאמינים בקלות רבה כל־כך למה שאנו רואים.
בכל בתי הספר בעולם, אני מקווה שעדיין מלמדים להיזהר מן התמונות. תמיד אפשר למסגר תמונה כך או אחרת, והמסר עלול להתהפך לגמרי מן המציאות. שלא לדבר על הסכנות הנולדות של דימויים מציאותיים לחלוטין, הנוצרים בידי הבינה המלאכותית.
בפרשתנו, פרשת הראייה – «ראה, אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה» – משה מרומם את עם ישראל למדרגה גבוהה מאוד: כבר אין צורך להאמין, יש רק לראות. אבל משה איננו מראה לנו חפץ מן החיים היומיומיים. הוא מראה לנו את סוד הברכה ואת סוד הקללה. יש לצייר בעיני הדמיון מחזה מופלא: אנו רואים את הברכה ואת הקללה כשני הרים העומדים מולנו בשעה שאנו בעמק – הר גריזים לברכה, והר עיבל לקללה.
אמנם, גם לאחר שאדם ראה – הוא עלול מהר מאוד לשכוח. אך כיוון שעם ישראל הורם אל מדרגת הראייה, אותה ראייה נחקקת בזיכרונו העמוק, על אף החטאים והנפילות.
דווקא בפרשה זו, פרשת הראייה הבהירה של הברכה והקללה, מופיע – לא פחות משש־עשרה פעמים, ולראשונה בתורה – הביטוי «המקום אשר יבחר ה׳», שאיננו אלא ירושלים ובית המקדש שבה. ברור שיש קשר עמוק בין הראייה ובין בית המקדש בירושלים.
במסכת בבא בתרא דף ד ע״א מסופר על המלך הורדוס הרשע, שמלך מ־37 לפני הספירה ועד לשנת 4 לספירה. הורדוס חיסל כמעט את כל חכמי ישראל, חוץ מבבא בן בוטא, שאותו השאיר כיועץ – לאחר שסימא את שתי עיניו. לאחר שהעמיד שוב את בבא בן בוטא בניסיון, נדהם הורדוס מיושרתו של החכם והעניק לו משאלה אחת. בבא בן בוטא אמר לו: «עיוורת את עינו של עולם [כאשר הרגת את חכמי ישראל וסימאת גם אותי], עכשיו לך ועסוק בעינו של עולם [בבניין בית המקדש].»
בפרשה המרוממת אותנו למדרגת הראייה – «ראה» – עם ישראל זוכה סוף־סוף להגיע אל מדרגת בית המקדש בירושלים, היא מדרגת «עינו של עולם», בלשונו של בבא בן בוטא בתלמוד.
שנזכה לראות בבהירות, מקרוב ומרחוק, בעיני נשמת ישראל.
ושנזכה בימינו להשיב לעולם את «עינו של עולם», את בית מקדשנו, שיהיה בית מאיר לאנושות כולה.
